מודרניות יחידה מסוגה:
מחשבות על הפסלים הציוריים של יערה צח
ניקולא טרזי
מאז ניסח בנדטו וארקי (Varchi) במאה ה-16 את שאלתו המפורסמת באשר ל"פרגונה" (paragone), כלומר להשוואה בין ציור לפיסול,1 ועד להקמת המחלקה לציור ולפיסול במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק בשנת 1929, עסקה האמנות החזותית בדיכוטומיה שבין שני המדיומים. למעשה, עד עלייתן של תנועות האמנות של שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 – אמנות מושגית, מינימליזם, אמנות אדמה, אמנות מיצג, אמנות פופ2 וארטה פוברה (Arte Povera) – דומה היה שהאמנות מתמקדת ביחסים או בעימות, שבין תלת-ממד לדו-ממד, בין צבע לנפח, בין מציאות לאשליה. אף שכיום מערכת בינארית זו הומרה בריבוי אדיר ומלהיב, ישנם אמנים שעדיין טרודים בסוגיות אלו, אלא שכעת הם יכולים לעסוק בהן בחופשיות, מבלי להתבקש לתשובה אחת מוחלטת, זאת בה בשעה שהם חוקרים מגוון נושאים עכשוויים,3 שחלקם כלל לא נגעו לאמנים בני זמנו של וארקי בפירנצה של המאה ה-16, או לאלו שהוצגו במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.
יערה צח נמנית, ללא ספק, עם קבוצה זו של אמנים "מודרניים". עם זאת, עבודותיה, כפי שמרמזת כותרת המאמר, שייכות לזן ייחודי, המתקיים מעבר להגדרות, איכות המגולמת בביטוי הלטיני "סוּאִי גֶנֶרִיס" (sui generis),4 שמשמעותו "מעבר לכל סוגה". בהקשר למעשה האמנות של צח, מונח זה ממלא תפקיד כפול הנוגע הן למשמעותו והן לאטימולוגיה שלו, הכרוכות אמנם זו בזו, אך אינן זהות זו לזו.
כאשר בוחנים את משמעות הביטוי "sui generis" בהתייחסות לגוף העבודות של צח, ניתן להבחין בנקל היכן ממוקמת עבודתה ביחס להיסטוריה הקצרה של האמנות הישראלית. מצד אחד, עבודתה היא ישראלית במובהק, נטועה בדמות האמן המודרני העובד בסטודיו, ורחוקה מהפוסט-מודרני ומן הזמן הזה, הכה-עכשווי.5 זמן זה, העידן הנוכחי שלנו, שהוא עכשווי לעד, אותו "הווה תמידי",6 הוא זמן, שבו אמנים רבים עסוקים בדה-מטריאליזציה של עבודותיהם ובחזית הטכנולוגיה הדיגיטלית. הם טוענים את דמותם בערך אמנותי,7 עובדים תחת שמות בדויים, בריבוי זהויות או באמצעות סוכנים שונים,8 פונים למיקור חוץ, עוסקים בפעולות ניכוס ומתנהלים כארכיונאים,9 כבדרנים וכסוציולוגים.
עבודתה של צח מבדילה את עצמה מתחומי העיסוק השגורים באמנות הישראלית העכשווית, ובמיוחד מן העיסוק הרווח באמנות וידיאו, באמנות פוליטית ובאמנות מבוססת-מחקר, הנטענת מכורח ההקשר והמציאות של "המקום הזה".10 להוציא מספר יוצאים מן הכלל11 ושתי "דמויות אב",12 עבודתה של צח היא אכן ייחודית, בכך שהיא חורגת מכל סוגה: היא מחוברת מדי לתרבות הפופ ולמֶחְבָּרים צבעוניים מכדי שניתן יהיה לשייכה לאותו זרם באמנות הישראלית העוסק ב"דלות החומר"; היא פורמליסטית ומופשטת (או קונקרטית)13 מכדי שניתן יהיה לשייך אותה לזרם המכונה "אמנות פוליטית", המורכב ברובו מעבודות וידיאו וצילום; והיא פיסולית מכדי שניתן יהיה להגדירה באמצעות המונח "מיצב", שכה יקר ללבה של קהילת האמנות הישראלית ומשמש כמילת מפתח להבנת הולדתה של האמנות הישראלית העכשווית.14 במילים אחרות, עבודתה של צח אינה עולה בקנה אחד עם שום סוגה מוכרת או עם היגיון נתון כלשהי, אלא אם נשרטט קו אלגורי בין השימוש שעושה צח בחומרים, בצורות ובצבעים, לבין תולדות האמנות העכשווית ככלל, מעבר לכל הקשר דורי או גיאוגרפי.
אם נבחר בדרך זו, נוכל להשוות כמה מעבודות הקיר הטקסטיליות של צח לעבודות הלבד האיקוניות של רוברט מוריס (Morris). עבודות אלו של צח משתמשות בכוח הכבידה על מנת להפוך חפץ דו-ממדי, פיסת בד, לאלמנט פיסולי, וכך מהדהדות את עבודתו של מוריס. בד בבד הן מאזכרות את האופן שבו השתמשו ציירי הרנסנס, ובראשם מיכלאנג'לו (Michelangelo), בטכניקות הקיארוסקורו (chiaroscuro) והקנג'יאנטה (cangiante) לתיאור קפלי בד, תוך הפיכת הציור כמכלול, הבד המתואר ובד הציור, לאפריז (frieze) או לתבליט, ובסופו של דבר – לפסל. אם נמשיך ללכת בקו פרשני זה, נוכל לקשר את עבודות הרצפה של צח גם לעבודות הרצפה של ריצ'רד טאטל (Tuttle). כשבוחנים את עבודות הרצפה הרבות והמרהיבות של צח, כגון Not a Morning Person ו-Sunrise Yellow (שתיהן מ-2011), עולה על הדעת השימוש שעושה טאטל בחומרים שונים, הנעים בין אריג לבין קלקר, וסידורם על הרצפה או על הקיר ליצירת מֶחְבָּר צבעוני מושלם והרמוני (כמו, למשל, בעבודה True Love, 2010). בעבודות אלו עושה צח שימוש בחומרים פשוטים בתכלית, שאינם "דלים", אלא קשורים לעולמות התעשייה, הצריכה והשפע הקפיטליסטי. אלה מוצגים לאחר שהוכנסו בהם שינויים קטנים אך מהותיים. גם במקרה זה, אף שהעבודות דוברות את שפת הפיסול, בה במידה ניתן להתייחס אליהן כאל ציורים. פסלים ציוריים או ציורים פיסוליים אלו הם אובייקטים תלת-ממדיים, שצורותיהם ההיוליות (ספירלה, עיגול), האוריינטציה שלהם בחלל (אופקיות, אנכיות) וצבעי היסוד שלהם (צהוב, שחור, אדום) מבקשים ליישב את סוגיית הציור באמצעות פיסול, תוך העצמת הערכים הפיסוליים באמצעות צבע (כך, לדוגמה, בעבודה ללא כותרת מן הסדרה "Dancers", 2016).
כאשר בוחנים את האטימולוגיה של המונח "סוּאִי גֶנֶרִיס" ביחס לעבודותיה של צח, הדברים הופכים להיות מורכבים שבעתיים ותובעים מן הצופה הקשוב "לקרוא בין השורות" במובן המילולי-פורמליסטי של הביטוי – כלומר, יש לקרוא בין הקווים הישרים והמתעקלים בעבודותיה של צח כדי לרדת לפשר מטענם הסימבולי, הטמון בינות למה שנראה לעין, משוער, או מובן מאליו. המונח הלטיני "גֶנֶרִיס" (generis) עבר תמורות אחדות במרוצת השנים. בשפה האנגלית, שהיא הפרגמטית ביותר מבין השפות מבוססות הלטינית, ניתן לתרגם מונח זה כ-"genres" (ז'אנרים, סוגות), אך גם כ"genders" (מִגדרים). במילים אחרות, אם בוחנים את הביטוי "סוּאִי גֶנֶרִיס" מבעד לעדשה אטימולוגית, ניתן לפרשו כניסיון להגדיר דבר-מה המתקיים הן מעבר לסוגה והן מעבר למגדר – כלומר מעבר לזכר או נקבה, לגברי או נשי.
אם נמשיך להתקדם בנתיב מפותל זה, שבו משמשת השפה כמורת דרך, המובילה אל יעד החבוי בנבכי תולדות האמנות המערבית, נוכל למקם את עבודותיה של צח בחברת עבודותיהן של מספר אמניות, שעשו שימוש בפיסול כדי לחתור תחת הקלישאות, המאפיינות קריאה גברית של ההיסטוריה, ובמיוחד של ההיסטוריה של האמנות. במרחב אוטופי זה – מקדש או מוזיאון הממוקם ביער דמיוני, המאוכלס באמזונות רבות כישרון15 – נמצא עבודות של אמניות, כגון אן טרואיט (Truitt), לינדה בנגליס (Benglis), ננסי רובין (Rubin),16 מירלה לדרמן יוקלס (Laderman Ukeles),17 ג'סיקה סטוקהולדר (Stockholder), קתרינה פריטש (Fritsch), קתרינה גרוס (Grosse), מוניקה בונויצ'יני (Bonvicini),18 רייצ'ל הריסון (Harrison), מוניקה סוסנובסקה (Sosnowska), טטיאנה טרובה (Trouvé),19 אסתר קלאס (Kläs) וגם יערה צח.
בין שהן מינימליסטיות או צבעוניות, מונומנטליות או עוטפות, נדמה שעבודותיהן מבקשות לבדוק מה המשמעות של להיות אמנית-אישה. תוך הימנעות מאג'נדות פוליטיות מוחלטות ובנליות ומתשובות פשוטות, אמניות אלו מפרקות הנחות קיימות, אך מסרבות להחליפן בהנחות חדשות. הן אינן פועלות "כנגד החוק", אלא "לפני החוק".20
נוכחותה של צח21 ועבודותיה דבקות בגישה זו, ומאששות את השתייכותה לשבט זה. עבודתה האיקונית ביותר בהקשר זה היא, ככל הנראה, Plan B (2011), שבה הופכים כלי מטבח לאלמנטים פיסוליים, צורות מינימליסטיות, הערוכות יחדיו ומחוברות לרצפה ולקיר באופן היוצר מתח ייחודי. עבודותיה מן השנים האחרונות, שכמו מנבאות את גוף העבודות החדש, שהיא מציגה במוזיאון פתח תקוה לאמנות, מקדמות את תפישת עבודת האמנות כמחוללת מרחב פרפורמטיבי לרמה חדשה: פריטים עשויים מעור, המשולבים בקביים ובשלוחות מתכת שיצרה האמנית, הם המרכיבים המרכזיים בסדרת פסלים שחורים לחלוטין, הפתוחים למגוון פרשנויות, אשר נעים בין צלליות אנתרופומורפיות22 לצעצועי מין; בין מערך של חפצים שנותקו משימושיהם23 למשפחה של יצירים-יצירות מופלאות. כשהן תלויות בין הרצפה לקיר, תלת-ממדיות מכדי להיות ציורים ודו-ממדיות מכדי להיות פסלים, עבודות אלו, כולן ללא כותרת (2017), מאשרות את רצונה של האמנית "לתפוס את מקומה" בין מדיום הפיסול למדיום הציור, בין הפורמליסטי לנפחי, בין כוח לעדינות, מעבר לכל סוגה ומעבר לכל מגדר.
הערות
1. "חרף ההתלהבות והשנינה ששימשו את יודעי הח"ן כדי למנות את מעלותיהם היחסיות של הציור והפיסול באיטליה של המאה ה-16, נראה שלהתפתלויותיהם התאורטיות לא הייתה השפעה של ממש על האמנויות החזותיות. אמנם שמונה אמנים בעלי שם טרחו לענות לשאלה, שהציג בנושא זה בנדטו וארקי בשנת 1546, אך הרושם העיקרי שמותירים מכתביהם הוא, שהיו אנשי ספר וכותבים רהוטים, שהיו בקיאים בטיעונים הקלאסיים לכאן ולכאן. זוהי הוכחה נוספת, אם הוכחה כזו בכלל נדרשת, שאמנים בתקופה זו לא היו עוד אומנים, בעלי מלאכה גרידא, אלא היו אנשי תרבות משכילים, ולדעותיהם נודעה חשיבות רבה. קסטיליונה (Castiglione) הראה זאת עוד קודם לכן בספרו איש החצר (Cortegiano), שבו אִפשר לפסל רומאנו (Romano) להביע את דעותיו בנושא. ואסארי (Vasari) מספר כיצד הוא עצמו נטל חלק בשיחה דומה בחצרו של הקרדינל פרנזה (Farnese). התשובות שקיבל וארקי היו צפויות; הציירים טענו לעליונות הציור, ואילו הפסלים התעקשו על עליונות הפיסול. רק מיכלאנג'לו, שהיה מוכשר בשני התחומים גם יחד, התמרמר על השאלה והשיב, כי תמיד האמין בעליונות הפיסול, אך סייג ואמר, כי בה במידה ביכולתו להסכים עם עמדתו האלגנטית של וארקי, שעל פיה אמנויות החולקות מטרה משותפת הן שוות ערך. עוד עולה ממכתבו, שנראה כי נכתב במידת מה של חופזה, הוא שמיכלאנג'לו עצמו היה שווה נפש לסוגיה. ר'
Peter Hecht, "The Paragone Debate: Ten Illustrations and a Comment," Simiolus: Netherlands Quarterly for the History of Art, vol. 14, no. 2, 1984: 125
2. החיבור בין אמנות הפופ לתנועות האמנות האחרות בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 עשוי אולי להיתפש כמעשה לוליינות, במיוחד אם נאמץ את התיאוריה הגורסת, כי הישגן המרכזי של תנועות אלו היה פריצת הדיכוטומיה של ציור מול פיסול, וטיפוח הבנה נרחבת יותר של שפת (או שפות) האמנות כמכלול של מושגים ורעיונות (אמנות מושגית), התערבויות במרחב (אמנות אדמה), פעולות של הגוף ועליו (אמנות מיצג) ושימוש בחומרים חוץ-אמנותיים, החל בחומרים אורגניים (ארטה פוברה) וכלה בחומרים תעשייתיים (מינימליזם). אם נתבונן באמנות הפופ, עדיין נוכל לזהות בה נוכחות מובהקת הן של פיסול והן של ציור. במיוחד בסצנה האמריקאית, הנחשבת בדרך כלל לקאנונית, נמצא אמנים, דוגמת ג'ספר ג'ונס (Johns) ורוברט ראושנברג (Rauschenberg), שעבודותיהם קשורות קשר עמוק לאקספרסיוניזם המופשט. יש לזכור, שאמנות הפופ החלה, למעשה, להתהוות לפני שנות ה-60. עם כל זאת, יש לקשור את אמנות הפופ לתנועות המוזכרות לעיל בשל העובדה שהדמויות המרכזיות בה, דוגמת האמנים שעסקו באמנות מושגית, במינימליזם, באמנות אדמה, באמנות מיצג ובארטה פוברה, חתרו להגדיר מחדש את תפקיד האמן, את הדנ"א של עבודת האמנות ואת כוחה של האמנות. מעבודתו של ראושנברג, רישום מחוק של דה קונינג (1953), ועד שִחזורה של הזכוכית הגדולה של מרסל דושאן (Duchamp) על ידי ריצ'רד המילטון ((Hamilton ב-1965–1966, ומעבודתו של ג'ורג סיגל (Segal), דיוקן סידני ג'אניס עם ציור של מונדריאן (1967) עד Mouse Museum (1965-77) של קלאס אולדנברג (Oldenburg) – התנתקותם של אמני הפופ מהמסורת מתאפיינת בתחכום רב, ולכן אינה נראית לעין במבט ראשון. אפילו העבודות דמויות הציורים של אנדי וורהול (Warhol) מתקשרות לאסטרטגיה זו בשל השימוש בטכניקת הדפס הרשת; ניתן לקשור אותן לשימוש שעושה יערה צח ברבים מפסליה בקטיפה תעשייתית, ואפילו לגוף העבודות החדש שלה, המוצג במוזיאון פתח תקוה לאמנות.
3. החזית המדוברת ביותר כיום היא חזית הטכנולוגיה הדיגיטלית, כפי שהוצגה בתערוכות כגון "Speculations on Anonymous Materials" (אוצרת: סוזן פפר, מוזיאון פרידריקיאנום, קאסל, 2013); "Fear of Content" (אוצרים: קולקטיב DIS, הביאנלה התשיעית של ברלין, 2016); "אמנות פוסט-אינטרנטית" (אוצרים: קארן ארצ'י ורובין פקהאם, UCCA, בייג'ין); והתערוכה "Art in the Age of the Internet, 1989 to Today" (אוצרים: אווה רספיני וג'פרי דה בלואה, ,ICA בוסטון).
4. לפי ויקיפדיה, משמעות המונח הלטיני "סוּאִי גֶנֶרִיס" היא "יחיד במינו; אחד מסוגו; ייחודי". מונח זה משמש במגוון תחומי דעת, ביניהם ביולוגיה (בהתייחס לזנים, שלא ניתן לסווגם תחת סוג נתון, שנכללים בו זנים נוספים); אמנות (בהתייחס ליצירות החורגות מן הגבולות המקובלים של סוגות נתונות); משפט (בהתייחס לפרשנות ייחודית למקרה או לסמכות); קניין רוחני (בהיעדר מאפיינים מובהקים); פילוסופיה (בהתייחס לרעיון, לישות או למציאות, שלא ניתן לצמצמם למושג פַּחוּת יותר או לכלול במושג גבוה יותר); פוליטיקה ונורמות חברתיות (כפי שצוין מעלה בהקשר של סיווג ביולוגי או בהיעדר סמכות של ממש). ר' https://en.wikipedia.org/wiki/Sui_generis. תת-הכותרת המקורית של מאמר זה, שנכתב באנגלית, היא: "Notes 'Up-On' the Painterly Sculptures of Yaara Zach". מילת היחס המפוצלת up-on משמשת למיצוב עבודותיה של צח באזור האפור שבין ציור ופיסול. במקרה זה, הדגש הוא על אופן הצגתן, שכן הן מתקיימות במרחב שבין הקיר לרצפה; לא על הקיר ולא על הרצפה, אלא גם וגם בעת ובעונה אחת.
5. אזכור לעבודתו של טינו סגל (Sehgal), This is So Contemporary (2004), שהוצגה בביתן הגרמני בביאנלה של ונציה לצד "עבודות מודרניות" של תומס שייביץ (Scheibitz) (2005, אוצר: ג'וליאן היינן).
6. התערוכה "Forever Now: Contemporary Painting in an A-Temporal World" שנאצרה על ידי לאורה הופטמן, אוצרת במחלקה לציור ולפיסול במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (2014), זכתה לביקורות נוקבות.
7. "כיצד ניתן להבין את אישיותו של אמן? לבד מן הערך הבידורי, שמספקת ביוגרפיה טובה, מהי חשיבותה של האישיות בהבנת הפרקטיקה של אמן נתון? [...] ספרו של ההיסטוריון והאמן, ג'ורג'ו ואסארי, חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר, שנכתב באיטליה במאה ה-16, נחשב לספר הרציני הראשון שעסק בתולדות האמנות"; ר' Alison M. Gingeras, "The Birth of Crass: The Artist’s Persona in the Age of Advanced Capitalism," in Jeffrey Deitch (ed.), cat. Monument to Now (Athens: Deste Foundation, 2004), p. 81
8. רינה ספולינגס, תאגיד ברנדט, קלייר פונטיין, קולקטיב Slavs and Tatars, תנועה ציבורית, קולקטיב Société Réaliste וקולקטיב GCC הם דוגמאות אחדות לאמנים, המשתמשים בכינויים או בשמות בדויים, עובדים באמצעות גופים מתווכים וסוכנים ונעים מאינדיבידואליות לריבוי.
9. האמן כארכיונאי הוא התפתחות של אמנות הניכוס (appropriation art), האופיינית במיוחד למזרח התיכון. הדוגמאות הבולטות ביותר בהקשר זה הן "מכון הדימויים הערבי" (Arab Image Foundation או AIF) של האמן אכרם זעתרי ו"הארכיון הפלסטיני-נוצרי" (CPA) של האמן דור גז.
10. "המקום הזה" הוא פרויקט שיזם הצלם פרדריק ברנר (Brenner), המאמין, כי "רק מבעד לעיניהם של אמנים דגולים נוכל להתחיל להבין את מורכבותה של ישראל – על ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, התושבים וחיי היומיום שלה – ואת התהודה שהיא מעוררת בקרב אנשים ברחבי העולם". בנוסף להקשר החברתי והפוליטי, שממנו נוצרת האמנות, בפרויקט "המקום הזה" מוזמן האמן לעבוד גם עם מרכיבים אלו. ר' www.this-place.org.
11. אמנים ישראלים מעטים "התגברו" על הפיתוי ליצור אמנות העוסקת במצב הנוכחי. מביניהם, ראובן ישראל הוא, ללא ספק, הקרוב ביותר לצח, הן מבחינת הקשר הדורי ביניהם והן מבחינת האופי של גופי העבודות של כל אחד מהם.
12. הפסל נחום טבת, שעבודותיו גובלות לעתים קרובות בקומפוזיציות ציוריות, ועדו בר-אל, צייר המוקסם מחפצים מצויים, יכולים להיחשב כדמויות אב של צח. טיעון זה נתמך על ידי העובדה, שבמהלך תקופת לימודיה של צח בבצלאל שימש בר-אל כראש התכנית לתואר ראשון במוסד, ואילו טבת היה ראש התכנית לתואר שני. התערוכה, שאצרתי ב-2015 בגלריה בצלאל בתל אביב בהשראת עבודתה של צח, "שטיחים: שטח של ציור", כללה גם עבודות של טבת ושל בר-אל.
13. כדברי האמירה המפורסמת של הצייר המודרניסטי, תיאו ואן דויסברג (Doesberg), "אנחנו מדברים על ציור קונקרטי ולא על ציור מופשט, משום שאין דבר קונקרטי או ממשי יותר מקו, מצבע, ממצע". פיט מונדריאן הדהד דברים אלו באומרו: "אמנות מופשטת היא האמנות הקונקרטית ביותר בנמצא".
14. האמנות הישראלית החלה להתפתח בראשית המאה ה-20 עם הגירתם ארצה של אמנים יהודים, רובם בהשראת התנועה הציונית. אולם, למעט מופעים ספורים בשנות ה-70 (נחום טבת) וה-80 (עדו בר-אל) של המאה ה-20, יהיה נכון יותר לדבר על "סצנת אמנות ישראלית" משמעותית רק החל מאמצע-סוף שנות ה-90, כשדור חדש של אמנים ישראלים פרץ לזירה הבינלאומית, עם דגש חזק על אמנות מיצב – המדיום המובהק של אותו עשור – ועל מיצבי וידיאו. למעט אמני וידיאו, כגון גיא בן-נר ויעל ברתנא, מרבית האמנים הללו היו תלמידיו של טבת בבצלאל: סיגלית לנדאו, יהודית סספורטס, אבנר בן-גל, אוהד מרומי, גיל מרקו שני ומיכל הלפמן.
15. במיתולוגיה היוונית, האמזונות היו שבט של נשים לוחמות, שהיו מקורבות לסקיתים ולסרמטים. בספרו ארגוֹנאוּטיקה מציין המשורר, אפולוניוֹס איש רודוס, כי האמזונות היו בנותיהן של אל המלחמה ארס ושל הנימפה הרמוניה.
16. "בינתיים, על פני האדמה, היא סייעה בשבירת כמה תקרות זכוכית. כשנשאלה בשנת 1976, לאחר קבלת תואר MFA מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, אם נתקלה במכשולים כאמנית, העובדת בחוף המערבי של ארצות הברית ויוצרת עבודות גדולות ממדים, ענתה בהומור: 'ריצ'רד סרה גבוה ממני רק בסנטימטר, אז למה שזה יעצור אותי?’"; ר' Javier Pes, "Nancy Rubins Makes Her London Debut in the Heavyweight Division. The Los Angeles-based artist says that being a half an inch shorter than Richard Serra was never going to stop her from making her mark as a sculptor in metal," in artnet news, 29 January 2018, https://news.artnet.com/exhibitions/nancy-rubins-london-gagosian-1207241
17. מירלה לדרמן יוקלס (Laderman Ukeles) וצח השתתפו שתיהן בכנס, שהתקיים במסגרת התערוכה "אין כמו בבית" במוזיאון ישראל, ירושלים (אוצרת: עדינה קמיאן-קשדן). לדרמן יוקלס, המגדירה את עצמה כפסלת (שפסליה הם משאיות הזבל), התרשמה מעבודתה של צח.
18. לשתי הסדרות האחרונות של צח, שהוצגו בתערוכה "נונ פיניטו" בארטפורט, תל אביב (2017) ובמוזיאון פתח תקוה לאמנות (2018), יש הרבה מן המשותף עם עבודתה של מוניקה בונויצ'יני: "נשית, אך כבדה מבחינה פיזית, קרובה לכוחם של החומרים, אך מושגית לחלוטין, עבודתה של יערה צח נועדה לגרום לגופנו להגיב, פיזית ומנטלית. האמנית מדברת לעתים קרובות על עבודותיה כמחוללות חלל פרפורמטיבי בינן לבין הצופה, שאותו היא רואה כמשתתף פעיל, ולא רק כצופה פסיבי. באמצעות ניכוסם של חפצים פשוטים, כגון שקי שינה (בבל, 2000), חגורות (ללא כותרת, 2016), שולחן מתקפל, קרש גיהוץ, כיור, מוט וקערות נירוסטה, מוט הברגה ואום (Plan B, 2011), רוכסנים (Not a Morning Person, 2011) ובדים מסוגים שונים, היא מרחיבה את מורשת השימוש בחפצים מן-המוכן (ready-mades), שייסד דושאן (Duchamp), ונושאת אותה לאופקים חדשים ובלתי צפויים, כך שהחומר הוא הראשון לומר את דברו. אף שכל עבודותיה של צח נדמות בתחילה לפסלים, מבט בוחן חושף את זיקתם העזה של האובייקטים התלת-ממדיים למדיום הציור, שמרכיביו הבסיסיים – צבע ומֶחְבָּר – באים לידי ביטוי באמצעות החומרים המרכיבים את לוח הצבעים המיוחד שלה. במסגרת שיח זה, שיר ההלל ל"פיסול בשדה המורחב", שאותו יצרה עבור התערוכה "נונ פיניטו", מצטייר כיוצא דופן – עמדה החביבה על האמנית ומזכירה צורת זיגזג יותר מאשר קו ישר. גוף עבודות חדש זה לוקח את התפישה, הרואה את עבודת האמנות כמחוללת מרחב פרפורמטיבי, צעד אחד קדימה. שוטים עשויים מעור, לצד קביים ושלוחות מתכת, שנוצרו במיוחד על ידי האמנית, הם המרכיבים הבסיסיים של סדרת פסלים שחורה לגמרי, המעלה מגוון פרשנויות: מצלליות אנתרופומורפיות ועד כלים רפואיים (ושמא, אביזרי מין?); ממגוון אובייקטים, שגורשו מתפקידם השימושי – אפשר להישען עליהם, אך הם אינם מספקים יציבות – ועד למשפחה של יצירים-יצירות מופלאות. עבודות זרות ומוזרות אלו, הנטועות בין הרצפה לבין הקיר, כולן ללא כותרת (2017), אינן תלת-ממדיות דיין כדי להיקרא פסלים, אך גם אינן דו-ממדיות דיין כדי להיקרא ציורים. הן מייצגות פרק חדש באופן הפעולה של צח, איזון ייחודי בין המוכר למאוים"; ר' Nicola Trezzi, "Yaara Zach," in Vardit Gross (ed.), cat. Non Finito (Tel Aviv: Artport, 2017), n.p.
19. גוף העבודות החדש של צח מוצג במוזיאון פתח תקוה לאמנות כחלק מפרויקט, שאוצרת הדס מאור, הכולל גם תערוכת יחיד של האמנית טטיאנה טרובה, שלעבודתה קווים משותפים רבים עם עבודתה של צח.
20. "לפני החוק", סיפור קצר מאת פרנץ קפקא המופיע ברומן המשפט, פורסם לראשונה בשנת 1915 במהדורת השנה החדשה של השבועון היהודי Selbstwehr, ושוב ב-1919 באסופת הסיפורים של קפקא, רופא כפרי.
21. נוכחותה הפיזית של צח מהווה פרט מעניין כאשר בוחנים את עשייתה האמנותית לעומק. בהקשר זה היא חולקת נוכחות מסוג מסוים עם אמניות נוספות, ביניהן אסתר קלאס (Kläs), שפסליה מתייחסים כמעט תמיד למידות גופה, ומירלה לדרמן יוקלס.
22. המונח "צללית" – כלומר קווי מִתאר, המייצגים את צורתו של אובייקט הצבוע בצבע אחיד, לרוב שחור, מבלי לחשוף פרטים ויזואליים נוספים – הוא מונח נוסף, הקושר יחדיו את מדיום הציור ואת מדיום הפיסול.
23. מרבית עבודותיה של צח מבוססות על חפצים שימושיים, כגון חגורות, קביים, שקי שינה, מצופי דיג, שקי אִגרוף, רוכסנים וכובעים.