ספק בלתי סביר
הדס מאור
יערה צח
ספק בלתי סביר
מוזיאון פתח תקווה
7 ביוני- 29 בספטמבר 2018
אוצרת: הדס מאור
תערוכתה של יערה צח, ספק בלתי סביר, היא מיצב המורכב ממספר עבודות, שכל אחת מהן היא גלגול או התפתחות אבולוציונית של האחרת. זהו מיצב כמעט מונוכרומטי, שחור בעיקרו, שהחומרים והצורות בו מהדהדים זה את זה, זולגים מעבודה לעבודה ומתחקים אחר זיכרון המפגש האינטימי בין הגוף לבין חפצים המצויים בסביבתו, אולי תומכים בו. בתוך כך מתחקה צח גם אחר האופן שבו נבנה זיכרון: מתגבש, מתקרב, מתרחק ומשתנה ללא שליטה.
המיצב כולל מסדרה של אובייקטים ייחודיים, המשלבים קביים, שוטי עור ושקיקים אמורפיים שקופים, מלאים בנוזל בלתי מזוהה בגוונים שונים. כל אחד מן האובייקטים מהווה הכלאה היברידית של עולמות, של תחושות ושל רגשות, והחלל כולו נע בין סטריליות קיצונית לגופניות מפולשת.
שילוב כמעט בלתי אפשרי זה של אלמנטים, הלקוחים מעולמות שונים ומייצגים מצבי קיצון גופניים, מושתת על שימוש בחפצים מוכנים ובחומרים תעשייתיים, אשר עוברים תהליך של פירוק והרכבה מחדש, באופן הטוען אותם בהקשרים חדשים מבלי לבטל או להסוות את אלו הראשוניים. באופן זה, אביזרי עזר לנכים, דוגמת קביים, הליכונים וכדומה, העשויים מתכת ומיועדים להציע לגוף תמיכה, השלמה לתפקוד חלקי, לקוי או חסר, מותכים עם מיני שוטים עשויים מעור, הקשורים בבחינת עמידוּת הגוף והיכולת למתוח אותה במצבי סיבולת ובמצבי עונג מיני, ליצירת היבריד, שנדמה כי אינו מאפשר שימוש מעשי באביזרים באף אחד מן ההקשרים האמורים.
העבודות מינימליסטיות באופיין, מהוות כעין רישום קווי בחלל, ורק הצבתן במשותף, במקובץ, מעלה תחושה מסוימת של נפח. נפח זה נוצר כתוצאה ממה שיכול להיתפש כפיצול, כשִכפול או כהתרבות של האובייקטים בחלל, בכעין תהליך של מוטציה ספונטנית, אולם גם נפח זה – ככל שהוא נוכח – מעיד בסופו של דבר על היעדר.
הגוף האנושי, המהווה את נקודת ההתייחסות המובהקת של האלמנטים השונים המשולבים בעבודות, נעדר כליל מן החלל. סוגיית המגע האינטימי של הגוף – הנשען, האוחז, הסופג, המתענג – מתאיידת, וכל שנותר, אולי, הוא שֹיעוּר משונה, הצומח מתוך אחד האובייקטים, ונוזלים בלתי מזוהים בגוני שחור, כחול וסגול, האחוזים בשקיקים רכים. פוטנציאל צבעוני יחיד בחלל; שאריות גוף במצב נוזלי, כלוא, המנוע מלממש את נטייתו הטבעית להתפשט במרחב, הנטייה לאנטרופיה. בהיעדר גוף ממשי, נדמה כי האובייקטים עצמם מקבלים תוקף גופני, נוכחות מואנשת, וכי השִֹיעוּר הצומח מתוכם כמו נושא את זיכרון הגוף, שפעם אחז בהם, מעיד על היטמעות המטען הגנטי של הגוף באובייקט.
וכך, עבודותיה של צח, בעצם נוכחותן, מצביעות על היעדר; על חסר עקרוני, בלתי ניתן להשלמה, נפשית או גופנית. עבודות מינימליסטיות, סטריליות לכאורה, הנושאות בחובן מטען טורד של שיבוש, של חוסר תקינות, של עודפוּת ושל זיהום. בחלקו האחורי של החלל ניצבת אגנית תעשייתית גדולה מלאה בשקיקי נוזל נוספים, עודפים. נוזליותם כמו עולה וגודשת, גולשת. עבודה זו מעלה על הדעת ביתר שאת את שאלת הפונקציונליות של האובייקטים הפזורים בחלל, את הפוטנציאל הנרטיבי הגלום בהם ואת שאלת המטאפורה השימושית העולה מהם. השקיקים באגנית מזכירים פסולת רפואית או תעשייתית, כזו הנצברת בחדרי ניתוח או במעבדות ביולוגיות או כימיות, ובעל כורחם מהווים נשאים לממד העודפות שכבר הוזכר, הן בעצם נוכחותם והן בהקשר המרומז של תכולתם.
מושג הגבול עולה במובהק מן העבודות שבתערוכה: גבול הגוף וגבול התמיכה, הטיפול או הפגיעה בו, אך גם גבול האובייקט, קצהו המתכתי, הנוזלי, המושגי. בחלק מן המקרים מהווה פרישת העבודות על הרצפה מקסימליזציה של שטח המגע, ובכך גם של ממד ההתמסרות, ההינתנות, של האובייקטים לחלל, למבט – היטמעות שכמו קוראת תיגר על החיץ הבסיסי שבין החלל לבין אובייקט התצוגה.
נדמה, כי העבודה מבקשת להשהות את הצופה באזור גבולי, בנקודת סף, כאשר בין האובייקטים למבקרים נוצר מרחב פרפורמטיבי מדומיין, הנבנה דווקא מתוך הפסיביות הכפויה שבאיסור על מגע ועל פעולה. אם יש דרמה, היא מתקיימת בין גוף הצופה לאובייקטים השמוטים, נטולי הגוף, המרמזים על תחליפיו והארכותיו של הגוף ועל אפשרויות הפעולה שלו.
בניגוד לאמנים, שעסקו לאורך השנים בנוכחות הגוף על הפרשותיו השונות, המצטברות, באופנים קונקרטיים, חשופים – דוגמת הלן צ'דוויק בעבודות השתן (Piss Flowers, 92–1991, סדרת פסלי ברונזה לבנים, שנוצקה מתוך נקבים ושקעים שיצרה פעולת ההשתנה שלה בשלג), או גדעון גכטמן, בעבודות השיער הגזוז הנתון בצנצנות (עירום מגולח, 1974; מברשות, 79–1974) – עבודתה של צח אינה מנכיחה את הגוף, אלא דווקא את היעדרו, את חסרונו. אך אל מול הגוף החסר, הפגוע והנעדר בעבודתה, נוכח דווקא גופו של הצופה – מגושם, בלתי מנוסח וכמו מאוים בחלל.
"Lay Low" הטקסט פורסם בספר האמן של יערה צח